בקשת תפילה
הרב יניב חניאיגכסליותשפג07/12/2022
שאלה:
שלום וברכה בבקשה להתפלל על רפואה שלימה של פינחס בן צפורה זה דחוף מאוד תודה רבה
תשובה:
בסדר. בעז"ה אתפלל
תשובות נוספות בנושא-
לאיזה כיוון מתפללים במטוס או רכבת?
המתפלל במטוס או באניה או שנמצא במקום שאינו יודע היכן כיוון מזרח, ישתדל לברר על ידי אפליקציית טלפון, ואם אינו יכול אם הוא בטיסה היוצאת מהארץ יתפלל כנגד זנב המטוס, ואם הוא בטיסה לארץ יכוון לכוון פני המטוס. ובכל אופן יכוין לבו לשמים.
כתב השולחן ערוך (סימן צד ס״א): ״בקומו להתפלל אם היה עומד בחו"ל יחזור פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בארץ ישראל יחזיר פניו כנגד ירושלים, ויכוין גם למקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש, ויכוין גם לבית קדשי הקדשים. היה עומד אחורי הכפורת מחזיר פניו לכפורת״, ולכן לכתחילה ודאי ינסה לברר היכן צד מזרח ויתפלל לכוון ירושלים.
אלא שלעתים נמצא במקום שקשה לברר וכגון במטוס או בספינה ולכן אז יכוון לבו לשמים, כדכתב השלחן ערוך (סעיף ג’): מי שאינו יכול לכוון הרוחות, יכוון לבו לאביו שבשמים". אכן יוכל לדעת היכן המזרח על ידי כיוון נסיעת המטוס כיון שבדרך כלל המטוס נוסע בקו ישר, ויכוון כך אף שלעיתים המטוס נוסע מעט לצדדים כיון שבאופן כללי המטוס נוסע בכיוון אחיד. ולכן לדוגמא אם טס לארץ ישראל יתפלל לכוון קדמת המטוס, ואם נוסע מארץ ישראל לחו״ל יתפלל לכוון אחרי המטוס וכו’ (אור לציון ח״ב עמוד סז).
והנה לעיתים כשמתפלל בכיוון הנ״ל נמצא מתפלל במקום שמבטל כוונתו או כנגד מראות אסורים, ואם כן עדיף אז להתפלל לצד אחר אף שאינו מתפלל לכיוון מזרח כי עיקר התפילה היא עבודה שבלב (שו״ת זכרון יהודה ח״א סימן י’), והוסיף שם שאם יוכל לנטות ולצדד פניו מעט באופן שיהיו פניו נוטים לכיוון מזרח וגופו לכיוון אחר כדי לצאת חובת שתי הדיעות עדיף לעשות כן, וכשם שפסק הרמ״א (סי’ צד ס״ב) שהרוצה להעשיר יצפין או להחכים ידרים, יצדד פניו למזרח.
המתפלל במטוס או באניה או שנמצא במקום שאינו יודע היכן כיוון מזרח, ישתדל לברר על ידי אפליקציית טלפון, ואם אינו יכול אם הוא בטיסה היוצאת מהארץ יתפלל כנגד זנב המטוס, ואם הוא בטיסה לארץ יכוון לכוון פני המטוס. ובכל אופן יכוין לבו לשמים.
כתב השולחן ערוך (סימן צד ס״א): ״בקומו להתפלל אם היה עומד בחו"ל יחזור פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בארץ ישראל יחזיר פניו כנגד ירושלים, ויכוין גם למקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש, ויכוין גם לבית קדשי הקדשים. היה עומד אחורי הכפורת מחזיר פניו לכפורת״, ולכן לכתחילה ודאי ינסה לברר היכן צד מזרח ויתפלל לכוון ירושלים.
אלא שלעתים נמצא במקום שקשה לברר וכגון במטוס או בספינה ולכן אז יכוון לבו לשמים, כדכתב השלחן ערוך (סעיף ג’): מי שאינו יכול לכוון הרוחות, יכוון לבו לאביו שבשמים". אכן יוכל לדעת היכן המזרח על ידי כיוון נסיעת המטוס כיון שבדרך כלל המטוס נוסע בקו ישר, ויכוון כך אף שלעיתים המטוס נוסע מעט לצדדים כיון שבאופן כללי המטוס נוסע בכיוון אחיד. ולכן לדוגמא אם טס לארץ ישראל יתפלל לכוון קדמת המטוס, ואם נוסע מארץ ישראל לחו״ל יתפלל לכוון אחרי המטוס וכו’ (אור לציון ח״ב עמוד סז).
והנה לעיתים כשמתפלל בכיוון הנ״ל נמצא מתפלל במקום שמבטל כוונתו או כנגד מראות אסורים, ואם כן עדיף אז להתפלל לצד אחר אף שאינו מתפלל לכיוון מזרח כי עיקר התפילה היא עבודה שבלב (שו״ת זכרון יהודה ח״א סימן י’), והוסיף שם שאם יוכל לנטות ולצדד פניו מעט באופן שיהיו פניו נוטים לכיוון מזרח וגופו לכיוון אחר כדי לצאת חובת שתי הדיעות עדיף לעשות כן, וכשם שפסק הרמ״א (סי’ צד ס״ב) שהרוצה להעשיר יצפין או להחכים ידרים, יצדד פניו למזרח.
קריאת תהילים בלילה
שלום וברכה, ויהי רצון שיהי לכולנו שלום ורוגע.
איסור קריאת תהלים בלילה נלמד מדברי האר״י ז״ל (שער המצוות ואתחנן דף לה,ב) וז״ל: ״בשאר לילי השבוע (דהיינו להוציא את ליל שבת) אין ראוי לקרוא מקרא לפי שהמקרא הוא בעשיה, והלילה עצמה הוא בחינת עשיה והכל הוא דינים, ואין ראוי לעורר דינים״. ובפרי עץ חיים (שער הנהגת הלימוד פרק א) כתב: ״ובלילה לא תקרא מקרא לפי שהוא סוד עשיה, וגם לילה זמן עשיה ואין לעורר הדינים אז".
ובמדרש תנחומא מובא (סוף פרשת כי תשא סימן לו): ״ומנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה, אלא כשהקב״ה היה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו על פה משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה״. ובתנא דבי אליהו: יום ליום יביע אומר – זה תורה נביאים וכתובים, ולילה ללילה יחווה דעת – זה משנה״.
והרקאנטי (פרשת יתרו) כתב: ״ודע שצריך האדם לעסוק בתורה שבכתב ביום, ובתורה שבעל פה בלילה, דבר כפי ענינו, וכמ״ש רז״ל בפרקי רבי אליעזר (פרק מו), כל אותן ארבעים יום שעמד משה בהר היה קורא מקרא ביום ושונה בלילה.
והרב חיד״א בברכי יוסף (סי’ א ס״ק יג) כתב שעל דרך האמת אין לקרוא מקרא בלילה קודם היום זולת באור הששי כמ״ש גורי האר״י זצ״ל. וחזר שנית (סי’ רלח ס״ב): ״שכתבו גורי האר״י שלא ילמד מקרא בלילה, ושכן מוכח בילקוט (כי תשא), ומנין היה יודע משה אימתי יום וכו’, אלא בשעה שהקב"ה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום וכו’.״
והסביר זאת הבן איש חי (פקודי אות ז’): ״אין לקרוא מקרא בלילות של חול, והטעם דהמקרא בעשיה והלילה בחינת עשיה והכל הוא דינין ואין לעורר הדינין וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער המצות פרשת ואתחנן עיין שם״. ופסק כן גם בבאר היטב (או״ח סי’ רלח סק״ב).
וקריאת תהלים נכלל בזה כמו שהביא החיד״א (בשו״ת חיים שאל ח״ב סי’ כה ובשו״ת יוסף אומץ סי’ נד), הביא דבריו הגר״ע יוסף בשו״ת יביע אומר (ח״ו סי’ ל).
אולם יש שהקילו בענין זה, וכגון הפמ״ג (משבצ״ז סי’ רלח) שכתב שראוי לשלש את הלילה כמו היום, שליש מקרא, שליש משנה ושליש גמרא, וחזינן שאדרבא יש לאדם ללמוד מקרא בלילה. וכן במהרש״ם (ח״א סי’ קנח) כתב שלא לקרוא מקרא בלילה אינו רק אלא מידת חסידות. וכן הורה בעיקרי הד״ט (או״ח סי’ כב אות נז) להלכה שלא למנוע עמי הארץ מקריאת מקרא, שבדברים הנסתרים כקבלה טוב לשתוק.
אכן בעת צרה מותר לקרוא תהלים בלילה כמו שהביא הגר״ע יוסף (חזון עובדיה אבילות ח״א עמוד יט) וכן הביא הגר״מ שטרן (שו״ת באר משה ח״ד סי’ כב אות ב’), והוסיף שלדעתו גם החיד״א שהחמיר בזה מפני דברי האר״י, יודה שבמקום חולי אין להחמיר כלל, וכן היקל באשל אברהם (מבוטשאטש סי’ שו).
וכל שכן אם קורא תהלים בדרך תחינה ובקשה שמצאנו מקילים באופן זה (ראה יד יהודה סי’ כב, ובספר עלינו לשבח ח״ב עמוד תרלא-ב, ובשו״ח יחי יעקב או״ח ס״ט).
שלום וברכה, ויהי רצון שיהי לכולנו שלום ורוגע.
איסור קריאת תהלים בלילה נלמד מדברי האר״י ז״ל (שער המצוות ואתחנן דף לה,ב) וז״ל: ״בשאר לילי השבוע (דהיינו להוציא את ליל שבת) אין ראוי לקרוא מקרא לפי שהמקרא הוא בעשיה, והלילה עצמה הוא בחינת עשיה והכל הוא דינים, ואין ראוי לעורר דינים״. ובפרי עץ חיים (שער הנהגת הלימוד פרק א) כתב: ״ובלילה לא תקרא מקרא לפי שהוא סוד עשיה, וגם לילה זמן עשיה ואין לעורר הדינים אז".
ובמדרש תנחומא מובא (סוף פרשת כי תשא סימן לו): ״ומנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה, אלא כשהקב״ה היה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו על פה משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה״. ובתנא דבי אליהו: יום ליום יביע אומר – זה תורה נביאים וכתובים, ולילה ללילה יחווה דעת – זה משנה״.
והרקאנטי (פרשת יתרו) כתב: ״ודע שצריך האדם לעסוק בתורה שבכתב ביום, ובתורה שבעל פה בלילה, דבר כפי ענינו, וכמ״ש רז״ל בפרקי רבי אליעזר (פרק מו), כל אותן ארבעים יום שעמד משה בהר היה קורא מקרא ביום ושונה בלילה.
והרב חיד״א בברכי יוסף (סי’ א ס״ק יג) כתב שעל דרך האמת אין לקרוא מקרא בלילה קודם היום זולת באור הששי כמ״ש גורי האר״י זצ״ל. וחזר שנית (סי’ רלח ס״ב): ״שכתבו גורי האר״י שלא ילמד מקרא בלילה, ושכן מוכח בילקוט (כי תשא), ומנין היה יודע משה אימתי יום וכו’, אלא בשעה שהקב"ה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום וכו’.״
והסביר זאת הבן איש חי (פקודי אות ז’): ״אין לקרוא מקרא בלילות של חול, והטעם דהמקרא בעשיה והלילה בחינת עשיה והכל הוא דינין ואין לעורר הדינין וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער המצות פרשת ואתחנן עיין שם״. ופסק כן גם בבאר היטב (או״ח סי’ רלח סק״ב).
וקריאת תהלים נכלל בזה כמו שהביא החיד״א (בשו״ת חיים שאל ח״ב סי’ כה ובשו״ת יוסף אומץ סי’ נד), הביא דבריו הגר״ע יוסף בשו״ת יביע אומר (ח״ו סי’ ל).
אולם יש שהקילו בענין זה, וכגון הפמ״ג (משבצ״ז סי’ רלח) שכתב שראוי לשלש את הלילה כמו היום, שליש מקרא, שליש משנה ושליש גמרא, וחזינן שאדרבא יש לאדם ללמוד מקרא בלילה. וכן במהרש״ם (ח״א סי’ קנח) כתב שלא לקרוא מקרא בלילה אינו רק אלא מידת חסידות. וכן הורה בעיקרי הד״ט (או״ח סי’ כב אות נז) להלכה שלא למנוע עמי הארץ מקריאת מקרא, שבדברים הנסתרים כקבלה טוב לשתוק.
אכן בעת צרה מותר לקרוא תהלים בלילה כמו שהביא הגר״ע יוסף (חזון עובדיה אבילות ח״א עמוד יט) וכן הביא הגר״מ שטרן (שו״ת באר משה ח״ד סי’ כב אות ב’), והוסיף שלדעתו גם החיד״א שהחמיר בזה מפני דברי האר״י, יודה שבמקום חולי אין להחמיר כלל, וכן היקל באשל אברהם (מבוטשאטש סי’ שו).
וכל שכן אם קורא תהלים בדרך תחינה ובקשה שמצאנו מקילים באופן זה (ראה יד יהודה סי’ כב, ובספר עלינו לשבח ח״ב עמוד תרלא-ב, ובשו״ח יחי יעקב או״ח ס״ט).
למה להילחם בכלל אם מיד יבוא משיח?
רבים מאחינו בני ישראל רואים את הנעשה בתקופתינו כסימן והוכחה שהנה משיח בא.
ומחמת כן ישנם כאלו שמתנגדים למלחמה מעוצם אמונתם שאכן המשיח עומד להתגלות מיד, ולכן למה להילחם בחינם.
האם יש מן האמת במחשבה זו?
בספר שיעורי תורה לרופאים לגר''י זילברשטיין שליט''א (ח''א עמוד 163) נשאל על חולה הסובל מגידול ממאיר ל''ע המתפשט בגופו, והרופאים קבעו שתוך עשר שנים ודאי ימות אם לא ינותח כעת. אמנם החולה מסרב להינתח בנימוק שהוא מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח והוא מצפה לו בכל יום שיבוא, וממילא כשיבוא הוא יתרפא. ושאלו הרופאים את הרב אם יש ממש בדיעה זו?
הגר''י זילברשטיין בתחילה חשב שיתכן שהחולה אכן צודק, שכך עולה מדברי הנודע ביהודה (יו''ד מהדו''ק סי' פט), שנשאל על קהילה שקנתה קרקע לקברות אך לא לצמיתות אלא למאה וחמישים שנה בלבד, ואח''כ תחזור הקרקע לבעליה הנכרים לחרישה או לבנין. ועתה קמו בניהם אחריהם ורצונם לקנות קרקע אחרת שתהא לקנין עולם, ולפנות את הנקברים בקרקע הראשונה על מנת לקברם בקרקע החדשה.
וכתב הנודב''י לאסור זאת מכמה טעמים. ואחד הטעמים הוא כי יתכן שהמשיח יגיע בנתיים עד שיעברו אותם מאה וחמישים שנה ונזכה לתחיית המתים, ונמצא שגרמו למתים בזיון בחינם.
ואם כן על פי דברים אלו נמצא שאכן טענת החולה נכונה ביסודה.
ועוד כתב ראיה מהגמרא (ע''ז ט,ב): "א''ר חנינא, אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם קח שדה אלף דינרים אחת לא תיקח". ופרש''י שהיא קץ הגאולה ותקבץ להר הקודש לנחלת אבותיך, ולמה תפסיד הדינר. הרי שחז''ל מורים לנו לנהל ארחותינו על פי האמונה שמשיח יכול להגיע בכל רגע ממש.
אולם הגרייש אלישיב זצ''ל דחה את הדברים האלו בטענה שיש חילוק בין הנידונים, שבדין הקברים אחר שכבר המתים נקברו אין לנו לעשות מעשה כדי לפנותם ממקום קבורתם בגלל חשש ביזיון שיהיה לאחר שנים רבות, ועל זה אנו אומרים שמא עד אז כבר יחיו המתים. אולם שונה הדבר בענייננו שהאדם מצווה בעת הזו על בריאותו שנאמר ''ונשמרתם מאד לנפשותיכם'' ( דברים ד,טו), ואם אינו שומר כעת על בריאותו הרי הוא עובר על זה. ואין זו שמירה מעולה כשחלה ואינו רוצה להתרפאות מתוך תקווה שמא המשיח יבוא במהרה, כי יש לחשוש אולי לא יזכה לכך, ולא זו היא השמירה שציוותה התורה.
זאת ועוד שכתב הרמב''ם (פי''ב מהלכות מלכים ה''א) דבימות המשיח לא ישתנה דבר מטבע העולם, ואין לדעת אם תהיה לו הזכות להתרפות ממחלתו, ולכן מוטל עליו החיוב כעת להתרפא.
והנה דברי הגרי״ש אלישיב הנ״ל שאולי לא יזכה החולה לראות את בואו של משיח צדקנו ולכן חייב לדאוג להתרפאות כעת, נראים כחולקים על מה שכתב הרב משה פינשטיין זצ''ל באגר''מ (או''ח ח''ה סי' ח' ) שחובה להאמין בכל יום שהמשיח יגיע היום. וזה לשונו: "שלכן מצד אמונתנו הטהורה יכול [המשיח] לבא בכל רגע ורגע. ולזה משמע שאיכא חיוב לצפות יותר מחשיבות ספק... אלא הוא משום דהחיוב בכל יום ויום לצפות כעין וודאי שיבא היום״.
וכך גם מובא בשם הרב מבריסק (הרב יצחק זאב סאלאווייצ'יק זצ"ל, בליקוטי הגרי''ז ח''ב עמוד פ''א), שחיוב האמונה בביאת המשיח הוא לא רק שיבוא אי פעם, אלא החיוב הוא גם לחכות לביאתו, והיינו להאמין שהנה ממש היום הזה הוא בא, אבל אם מאמין בביאתו, אולם מסופק מתי יבוא הרי חסר לו באמונתו.
אכן בהתבוננות בהרבה ממאמרי רבותינו הדברים נראים לכאורה כסותרים דעתם זו, שנראה שאין המצווה להאמין שהמשיח יגיע דווקא היום, אלא שהמצוה היא להאמין במשיח ולא להתייאש מאמונה זו, דהיינו שיש להאמין שהמשיח אכן יגיע אי פעם, אולם אין חיוב להאמין שיבוא דוקא היום.
ואין להוכיח מהכתוב בסידורים (בנוסח אשכנז וספרד) בי''ג העיקרים הנאמרים כל בוקר: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואע''פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא", (ואין זה הנוסח המובא בסדורי עדות בני המזרח, ששם כתוב: הרי אני מאמין באמונה שלמה בי''ג עיקרים וכו' ושיבוא מלך המשיח, ולא כתוב 'בכל יום'), דיש לידע שבפשטות התיבות 'בכל יום' נמשכים אחר מה שאמר 'אחכה לו', דהיינו שבכל יום אחכה לו, אולם אין התיבות הולכות אחר מה שנאמר בסופו 'שיבוא', כאילו הכוונה היא שהריני מאמין שיבוא היום.
וההוכחה לזה ממה שכתוב 'שיתמהמה' בלשון עתיד, שאם היה הכוונה להאמין שיבוא היום הוי ליה למימר 'שהתמהמה' בלשון עבר.
ועוד שדברים אלו מקורם מהנביא (חבקוק ב,ג): "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם יִתְמַהְמָהּ, חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר". ומלשונו ניכר בעליל שאין מוכרח שיבוא היום, מהא דכתב לשון עתיד 'שיתמהמה' וכמו שהסברנו לעיל, ועוד שלשון 'עוד חזון למועד' מכוונת לעתיד.
וכמו כן יש להוכיח מכמה מקומות שהאדם אינו מחויב להאמין שהמשיח יבוא היום.
הנה בספרי הנביאים מובא (דניאל יב,ד): ''ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ, ישטטו רבים ותרבה הדעת'', ופירש הרלב''ג: ''ואתה דניאל סתום הדברים-
שלא תוסיף בהם ביאור על מה שנזכר. וחתום בזה האופן זה הספור שישאר סתום וחתום עד עת קץ,
שישוטטו רבים להבין אלו הדברים ותרבה הדעת אז. ואז יודע פירוש אלה הדברים, כי עם מה שמתחדשים, אז יישירו לעמוד על כוונת אלו הדברים''. והנה לפנינו שהקץ היה רחוק מהם ולא היו מצווים להאמין שהמשיח מגיע באותו היום.
וכנ״ל מובא בדברי הגמרא (סנהדרין צז,ב): "תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא. אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו".
ופרש''י תיפח נפשו של מחשב הקץ שלא היה לו לכזב ולומר כיון שהגיע וכו'
והכוונה שהזהירו חז''ל לא לחשב קיצין מטעם הנ''ל, ואם היינו חייבים להאמין שיבוא היום, מה שייך חישוב קיצין לעתיד. אלא על כרחך שחובותינו היא רק לא להתייאש מבואו.
ועוד שזמן הקץ מובא בספר דניאל וחישבוהו תנאים ואמוראים (כמובא בגמ’ סנהדרין הנ״ל), וכן כמה מרבותינו הראשונים (רש''י, דניאל פ''ז, פסוק כ"ה ופרק ח', פסוק י"ד. רמב''ן ספר הגאולה, בשער ד'. אברבנאל במעייני הישועה ועוד). ואיך נתנו זמן לקץ אם החובה היא להאמין שיבוא היום.
ואין להקשות איך חישבו הקץ כנגד מאמר חז''ל, שי''ל שסברו שהאיסור הינו רק במקום שהקץ רחוק, ולכן על מנת שהעם לא יבואו לידי יאוש אסרו חישבו הקיצין, אולם השתא שהקץ קרוב והעם לא יתיאשו בחישוב הקץ, אין איסור. וכן כתב הרמב''ן בספר הגאולה (שער ד'), וע''ש עוד תירוצים לזה.
ועוד איך יקיים המצוה להאמין שיבוא בימי שבתות וימים טובים, והרי אמרו שודאי אין משיח בא בימים אלו (ערובין מג,א): "הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים", ופרש''י דודאי לא אתי משיח האידנא.
ועוד איך יתקיימו הרבה מאמרי חז''ל כגון מה שאמרו (בסנהדרין צז,א): "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות", ואיך האמינו שיבוא משיח באותו היום כל עוד המלכות לא נהפכה למינות. או מאמר חז''ל שם: "דור שבן דוד בא בו, בית הוועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן יאשם, ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני כלב, והאמת נעדרת". וכהנה מאמרים למכביר.
וכן ברור מדברי הירושלמי (תענית פ''ד,ה) שאמרו לרבי עקיבא: "יעלו עשבים על לחייך ועדיין אין בן דוד בא".
ובגמ' (ראש השנה יא,ב): ''בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל", ובמכילא דרבי ישמעאל (יב,מב): ''לעתיד לבא אין נגאלים אלא בתשרי''.
ואיך יהיו זמנים מסוגלים עד שאמרו 'אין נגאלים' בזמנים אחרים אם חייבים להאמין שיבוא היום.
ובגמרא ירושלמי (תענית ג) מובא: ''רבי ליעזר אומר אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין לעולם שנאמר (ישעיה ל טו): ’בשובה ונחת תושעון’''.
וכנ״ל בגמ' בבלי (סנהדרין צז:): ''ר' אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין, אמר ליה רבי יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב''
ומה יעשה אדם ביום שעדיין לא עשו בו ישראל תשובה, ועדיין לא העמיד להן הקב''ה מלך שגזרותיו קשות כהמן?
וכאלה מאמרי חז''ל רבים המפוזרים בש''ס ומדרשים.
והנה באמת קשה לומר שיש חיוב להאמין שהמשיח יבוא היום שהרי לא מצאנו כן בשום מקור לא בתורה, ולא בנביאים וכתובים, ולא באחד מן הראשונים ודבר זה בעי תלמודא, ומצוה לישב דעת הגר''מ פינשטיין והרב מבריסק.
ונראה לומר שהראיות שהבאנו לעיל היו לפני הקיצים האפשריים, פירוש ישנם זמנים שהם מסוגלים לביאתו של המשיח, ועד אז אמנם אין מוכרח שהמשיח יבוא, אבל אחר כל אותם זמנים כבר יתכן שיבוא בכל יום, ולכן אין כבר העיכובים מכל הראיות שהבאנו לעיל. ובאמת שבעל האגר''מ רמז כן בתחילת דבריו שכתב שכבר עברו כל הקיצים שאמרו אף גדולי עולם.
ועוד יתכן לומר שלא אמרו להאמין בודאות שיבוא היום, וכמדויק מדבריו שיש לצפות 'כעין ודאי'. ויש להוכיח כן שהרי גם הם ודאי מודים שיש לאדם לנהוג כמנהגו של עולם. ולדוגמא ברור שחייב אדם לצאת לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ולא יתכן שנאמר שאין לו צורך לעבוד ביום זה מחמת שהמשיח מתגלה היום, אלא עולם כמנהגו נוהג, ואין זה סתירה להא שחייב להיות בלבבו אמונה חסרת ספיקות שהמשיח מגיע היום.
וההסבר הוא שכך ציוה הבורא שיש לאדם לנהוג בהא כאילו ישנם שני דינים.
א.אמונה בלבבו שהמשיח מגיע היום ממש.
ב.לנהוג בהנהגת מעשיו כאילו 'עסקים כרגיל', למרות שמאוד יתכן שהיום הוא היום המיוחל.
סיכום: למעשה ודאי יש לנהוג כמנהג העולם ולצאת למלחמה, ובו זמנית להתחזק באמונה שאף על פי שהמשיח התמהמה יש לחכות לו שיבוא.
רבים מאחינו בני ישראל רואים את הנעשה בתקופתינו כסימן והוכחה שהנה משיח בא.
ומחמת כן ישנם כאלו שמתנגדים למלחמה מעוצם אמונתם שאכן המשיח עומד להתגלות מיד, ולכן למה להילחם בחינם.
האם יש מן האמת במחשבה זו?
בספר שיעורי תורה לרופאים לגר''י זילברשטיין שליט''א (ח''א עמוד 163) נשאל על חולה הסובל מגידול ממאיר ל''ע המתפשט בגופו, והרופאים קבעו שתוך עשר שנים ודאי ימות אם לא ינותח כעת. אמנם החולה מסרב להינתח בנימוק שהוא מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח והוא מצפה לו בכל יום שיבוא, וממילא כשיבוא הוא יתרפא. ושאלו הרופאים את הרב אם יש ממש בדיעה זו?
הגר''י זילברשטיין בתחילה חשב שיתכן שהחולה אכן צודק, שכך עולה מדברי הנודע ביהודה (יו''ד מהדו''ק סי' פט), שנשאל על קהילה שקנתה קרקע לקברות אך לא לצמיתות אלא למאה וחמישים שנה בלבד, ואח''כ תחזור הקרקע לבעליה הנכרים לחרישה או לבנין. ועתה קמו בניהם אחריהם ורצונם לקנות קרקע אחרת שתהא לקנין עולם, ולפנות את הנקברים בקרקע הראשונה על מנת לקברם בקרקע החדשה.
וכתב הנודב''י לאסור זאת מכמה טעמים. ואחד הטעמים הוא כי יתכן שהמשיח יגיע בנתיים עד שיעברו אותם מאה וחמישים שנה ונזכה לתחיית המתים, ונמצא שגרמו למתים בזיון בחינם.
ואם כן על פי דברים אלו נמצא שאכן טענת החולה נכונה ביסודה.
ועוד כתב ראיה מהגמרא (ע''ז ט,ב): "א''ר חנינא, אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם קח שדה אלף דינרים אחת לא תיקח". ופרש''י שהיא קץ הגאולה ותקבץ להר הקודש לנחלת אבותיך, ולמה תפסיד הדינר. הרי שחז''ל מורים לנו לנהל ארחותינו על פי האמונה שמשיח יכול להגיע בכל רגע ממש.
אולם הגרייש אלישיב זצ''ל דחה את הדברים האלו בטענה שיש חילוק בין הנידונים, שבדין הקברים אחר שכבר המתים נקברו אין לנו לעשות מעשה כדי לפנותם ממקום קבורתם בגלל חשש ביזיון שיהיה לאחר שנים רבות, ועל זה אנו אומרים שמא עד אז כבר יחיו המתים. אולם שונה הדבר בענייננו שהאדם מצווה בעת הזו על בריאותו שנאמר ''ונשמרתם מאד לנפשותיכם'' ( דברים ד,טו), ואם אינו שומר כעת על בריאותו הרי הוא עובר על זה. ואין זו שמירה מעולה כשחלה ואינו רוצה להתרפאות מתוך תקווה שמא המשיח יבוא במהרה, כי יש לחשוש אולי לא יזכה לכך, ולא זו היא השמירה שציוותה התורה.
זאת ועוד שכתב הרמב''ם (פי''ב מהלכות מלכים ה''א) דבימות המשיח לא ישתנה דבר מטבע העולם, ואין לדעת אם תהיה לו הזכות להתרפות ממחלתו, ולכן מוטל עליו החיוב כעת להתרפא.
והנה דברי הגרי״ש אלישיב הנ״ל שאולי לא יזכה החולה לראות את בואו של משיח צדקנו ולכן חייב לדאוג להתרפאות כעת, נראים כחולקים על מה שכתב הרב משה פינשטיין זצ''ל באגר''מ (או''ח ח''ה סי' ח' ) שחובה להאמין בכל יום שהמשיח יגיע היום. וזה לשונו: "שלכן מצד אמונתנו הטהורה יכול [המשיח] לבא בכל רגע ורגע. ולזה משמע שאיכא חיוב לצפות יותר מחשיבות ספק... אלא הוא משום דהחיוב בכל יום ויום לצפות כעין וודאי שיבא היום״.
וכך גם מובא בשם הרב מבריסק (הרב יצחק זאב סאלאווייצ'יק זצ"ל, בליקוטי הגרי''ז ח''ב עמוד פ''א), שחיוב האמונה בביאת המשיח הוא לא רק שיבוא אי פעם, אלא החיוב הוא גם לחכות לביאתו, והיינו להאמין שהנה ממש היום הזה הוא בא, אבל אם מאמין בביאתו, אולם מסופק מתי יבוא הרי חסר לו באמונתו.
אכן בהתבוננות בהרבה ממאמרי רבותינו הדברים נראים לכאורה כסותרים דעתם זו, שנראה שאין המצווה להאמין שהמשיח יגיע דווקא היום, אלא שהמצוה היא להאמין במשיח ולא להתייאש מאמונה זו, דהיינו שיש להאמין שהמשיח אכן יגיע אי פעם, אולם אין חיוב להאמין שיבוא דוקא היום.
ואין להוכיח מהכתוב בסידורים (בנוסח אשכנז וספרד) בי''ג העיקרים הנאמרים כל בוקר: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואע''פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא", (ואין זה הנוסח המובא בסדורי עדות בני המזרח, ששם כתוב: הרי אני מאמין באמונה שלמה בי''ג עיקרים וכו' ושיבוא מלך המשיח, ולא כתוב 'בכל יום'), דיש לידע שבפשטות התיבות 'בכל יום' נמשכים אחר מה שאמר 'אחכה לו', דהיינו שבכל יום אחכה לו, אולם אין התיבות הולכות אחר מה שנאמר בסופו 'שיבוא', כאילו הכוונה היא שהריני מאמין שיבוא היום.
וההוכחה לזה ממה שכתוב 'שיתמהמה' בלשון עתיד, שאם היה הכוונה להאמין שיבוא היום הוי ליה למימר 'שהתמהמה' בלשון עבר.
ועוד שדברים אלו מקורם מהנביא (חבקוק ב,ג): "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם יִתְמַהְמָהּ, חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר". ומלשונו ניכר בעליל שאין מוכרח שיבוא היום, מהא דכתב לשון עתיד 'שיתמהמה' וכמו שהסברנו לעיל, ועוד שלשון 'עוד חזון למועד' מכוונת לעתיד.
וכמו כן יש להוכיח מכמה מקומות שהאדם אינו מחויב להאמין שהמשיח יבוא היום.
הנה בספרי הנביאים מובא (דניאל יב,ד): ''ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ, ישטטו רבים ותרבה הדעת'', ופירש הרלב''ג: ''ואתה דניאל סתום הדברים-
שלא תוסיף בהם ביאור על מה שנזכר. וחתום בזה האופן זה הספור שישאר סתום וחתום עד עת קץ,
שישוטטו רבים להבין אלו הדברים ותרבה הדעת אז. ואז יודע פירוש אלה הדברים, כי עם מה שמתחדשים, אז יישירו לעמוד על כוונת אלו הדברים''. והנה לפנינו שהקץ היה רחוק מהם ולא היו מצווים להאמין שהמשיח מגיע באותו היום.
וכנ״ל מובא בדברי הגמרא (סנהדרין צז,ב): "תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא. אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו".
ופרש''י תיפח נפשו של מחשב הקץ שלא היה לו לכזב ולומר כיון שהגיע וכו'
והכוונה שהזהירו חז''ל לא לחשב קיצין מטעם הנ''ל, ואם היינו חייבים להאמין שיבוא היום, מה שייך חישוב קיצין לעתיד. אלא על כרחך שחובותינו היא רק לא להתייאש מבואו.
ועוד שזמן הקץ מובא בספר דניאל וחישבוהו תנאים ואמוראים (כמובא בגמ’ סנהדרין הנ״ל), וכן כמה מרבותינו הראשונים (רש''י, דניאל פ''ז, פסוק כ"ה ופרק ח', פסוק י"ד. רמב''ן ספר הגאולה, בשער ד'. אברבנאל במעייני הישועה ועוד). ואיך נתנו זמן לקץ אם החובה היא להאמין שיבוא היום.
ואין להקשות איך חישבו הקץ כנגד מאמר חז''ל, שי''ל שסברו שהאיסור הינו רק במקום שהקץ רחוק, ולכן על מנת שהעם לא יבואו לידי יאוש אסרו חישבו הקיצין, אולם השתא שהקץ קרוב והעם לא יתיאשו בחישוב הקץ, אין איסור. וכן כתב הרמב''ן בספר הגאולה (שער ד'), וע''ש עוד תירוצים לזה.
ועוד איך יקיים המצוה להאמין שיבוא בימי שבתות וימים טובים, והרי אמרו שודאי אין משיח בא בימים אלו (ערובין מג,א): "הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים", ופרש''י דודאי לא אתי משיח האידנא.
ועוד איך יתקיימו הרבה מאמרי חז''ל כגון מה שאמרו (בסנהדרין צז,א): "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות", ואיך האמינו שיבוא משיח באותו היום כל עוד המלכות לא נהפכה למינות. או מאמר חז''ל שם: "דור שבן דוד בא בו, בית הוועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן יאשם, ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני כלב, והאמת נעדרת". וכהנה מאמרים למכביר.
וכן ברור מדברי הירושלמי (תענית פ''ד,ה) שאמרו לרבי עקיבא: "יעלו עשבים על לחייך ועדיין אין בן דוד בא".
ובגמ' (ראש השנה יא,ב): ''בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל", ובמכילא דרבי ישמעאל (יב,מב): ''לעתיד לבא אין נגאלים אלא בתשרי''.
ואיך יהיו זמנים מסוגלים עד שאמרו 'אין נגאלים' בזמנים אחרים אם חייבים להאמין שיבוא היום.
ובגמרא ירושלמי (תענית ג) מובא: ''רבי ליעזר אומר אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין לעולם שנאמר (ישעיה ל טו): ’בשובה ונחת תושעון’''.
וכנ״ל בגמ' בבלי (סנהדרין צז:): ''ר' אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין, אמר ליה רבי יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב''
ומה יעשה אדם ביום שעדיין לא עשו בו ישראל תשובה, ועדיין לא העמיד להן הקב''ה מלך שגזרותיו קשות כהמן?
וכאלה מאמרי חז''ל רבים המפוזרים בש''ס ומדרשים.
והנה באמת קשה לומר שיש חיוב להאמין שהמשיח יבוא היום שהרי לא מצאנו כן בשום מקור לא בתורה, ולא בנביאים וכתובים, ולא באחד מן הראשונים ודבר זה בעי תלמודא, ומצוה לישב דעת הגר''מ פינשטיין והרב מבריסק.
ונראה לומר שהראיות שהבאנו לעיל היו לפני הקיצים האפשריים, פירוש ישנם זמנים שהם מסוגלים לביאתו של המשיח, ועד אז אמנם אין מוכרח שהמשיח יבוא, אבל אחר כל אותם זמנים כבר יתכן שיבוא בכל יום, ולכן אין כבר העיכובים מכל הראיות שהבאנו לעיל. ובאמת שבעל האגר''מ רמז כן בתחילת דבריו שכתב שכבר עברו כל הקיצים שאמרו אף גדולי עולם.
ועוד יתכן לומר שלא אמרו להאמין בודאות שיבוא היום, וכמדויק מדבריו שיש לצפות 'כעין ודאי'. ויש להוכיח כן שהרי גם הם ודאי מודים שיש לאדם לנהוג כמנהגו של עולם. ולדוגמא ברור שחייב אדם לצאת לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ולא יתכן שנאמר שאין לו צורך לעבוד ביום זה מחמת שהמשיח מתגלה היום, אלא עולם כמנהגו נוהג, ואין זה סתירה להא שחייב להיות בלבבו אמונה חסרת ספיקות שהמשיח מגיע היום.
וההסבר הוא שכך ציוה הבורא שיש לאדם לנהוג בהא כאילו ישנם שני דינים.
א.אמונה בלבבו שהמשיח מגיע היום ממש.
ב.לנהוג בהנהגת מעשיו כאילו 'עסקים כרגיל', למרות שמאוד יתכן שהיום הוא היום המיוחל.
סיכום: למעשה ודאי יש לנהוג כמנהג העולם ולצאת למלחמה, ובו זמנית להתחזק באמונה שאף על פי שהמשיח התמהמה יש לחכות לו שיבוא.
למה ברית מילה כל כך כואבת ועם דם
ישנם שלושה עקרונות בסיסיים שלדעתי צריך להקדים בתשובה על נושא כל כך מורכב...
הנושא הראשון קשור ל"ברית"- מצוות ברית המילה איננה רק "מצווה", היא מכונה על ידי כולם "ברית מילה", כי היא "ברית", חוזה שאינו ניתן להפרה בין עם ישראל לקב"ה. לפי חכמים, כמו בכל "ברית", שני הצדדים אינם יכולים להפר את הברית... והיא משהו ש"כפוי" על שניהם אחרי שנחתמה. וזוהי עוצמתה של ברית המילה... היא, כביכול, גם כופה את הקב"ה עצמו לברית. לחוזה. אי אפשר להפר ואי אפשר לברוח. זה מחייב כמובן את עם ישראל כולו... שלא יכול "לברוח" מהשליחות... אבל באופן מוזר זה כביכול מחייב גם את הקב"ה שלא יכול ל"ברוח מהחוזה".
הנושא השני קשור לעובדה שבעולם שלנו יש לא מעט קשיים... כך העולם מתנהל. מאז נפילתו של העולם בחטא אדם הראשון, כל התקדמות היא קשה. למעשה, כבר לפני כן היה קושי (כי עובדה שהאדם הראשון נפל), אבל מאז החטא הכל "התערבב" וכל התקדמות מושגת רק עם קושי וכל ניצחון מושג עם הקרבה מסויימת לפניו. בניגוד אולי למה שהנצרות מנסה לשדר, כי מבחינת הנצרות המשיח כבר בא, הרי העמל והיזע הוא חלק אינטגרלי מההתקדמות של האדם. למה זה כך, זו נקודה שצריך להעמיק בה, והיא קשורה לכל הסיבה של בריאת עולם שבו יש התמודדויות... אבל זה אחד מהעקרונות הכי בסיסיים של העולם... יש דם יזע ודמעות. לפחות עד הגאולה.
הנושא השלישי הוא שבתוך כל הבלאגן של העולם, יש מקום וצורך בעבודה של בני האדם. כמו שהארץ לא מצמיחה לחם, אלא חיטה שאותה יש לקצור, לנקות, לטחון, ללוש וכדומה... כך בכל הדברים- העולם נברא גולמי. ואז צריך ל"עבוד" כדי ליצור משהו שבו ניתן לעשות שימוש. כך כל העולם בנוי. לבני האדם יש תפקיד של שכלול וקידום העולם (ושוב לגבי השאלה למה זה כך- יש מקום להעמיק כמו שציינו בנושא השני).
באופן מפתיע, בעובדה שצריך את בני האדם ל"שכלול" המציאות, כלול גם גוף האדם עצמו. האדם לא נברא מושלם לגמרי. יש מקום וצורך שגם הוא ישכלל במשהו את גופו. אפילו הגוף האנושי הוא "לא גמור" בזמן היצירה שלו וצריך "עוד משהו" שאותו עושים בני האדם עצמם.
כל ההקדמות הללו ביחד מתמזגות ל"ברית המילה". מדובר בברית המשמעותית היותר שבין עם ישראל לאלוקים, במשהו שהוא "שכלול גוף האדם עצמו", ובמשהו שהוא קידום העולם לטוב.
במילא, יש בו מחיר. ומכיוון שהעולם שלנו בנוי כך שיש בו גם כאב וצער- הרי שלצער יש משמעות. משמעות בעוצמתה של הברית, משמעות בחשיבות.
זה לא משהו שנקבע בצורה "אנושית" כי כמובן שאף בן אנוש לא יכול ל"החליט" שצריך צער כזה או אחר... אבל האלוקים יכול. המאמץ, הסבל שכרוך בכך, הופך את זה למשהו משמעותי יותר. בעל יכולת להחזיק דורות על דורות של ברית.
אנחנו לא באמת יודעים מה רמת הכאב הכרוכה בזה. אם כי אנחנו כמובן יודעים שיש כאבים רבים אחרים במציאות. יש מחלות, תאונות וסבל... שמבחינת האמונה גם הם באים משמיים. וכמובן שיש בזה דם והרגשה מאוד לא נעימה... אבל הכאב הזה חותם משהו בצורה שבה מתפתח האדם. כורת את הברית בצורה חתומה בינינו לבין האלוקים. ומקדם ממילא את האדם למקום גבוה יותר.
בסוף, אחרי שתיגמר כל עבודת הדורות של האנושות, נבין למה בכלל היה צורך בעבודה אישית ובמאמץ גדול כל כך של האנושות כדי להביא את הרגעים המאושרים של הגאולה... אבל כל עוד זה ה"מנגנון" של הבריאה, הרי שברית המילה היא חלק ממנו... הכאב והצער והמאמץ האישי הם חלק מכל התקדמות.
ישנם שלושה עקרונות בסיסיים שלדעתי צריך להקדים בתשובה על נושא כל כך מורכב...
הנושא הראשון קשור ל"ברית"- מצוות ברית המילה איננה רק "מצווה", היא מכונה על ידי כולם "ברית מילה", כי היא "ברית", חוזה שאינו ניתן להפרה בין עם ישראל לקב"ה. לפי חכמים, כמו בכל "ברית", שני הצדדים אינם יכולים להפר את הברית... והיא משהו ש"כפוי" על שניהם אחרי שנחתמה. וזוהי עוצמתה של ברית המילה... היא, כביכול, גם כופה את הקב"ה עצמו לברית. לחוזה. אי אפשר להפר ואי אפשר לברוח. זה מחייב כמובן את עם ישראל כולו... שלא יכול "לברוח" מהשליחות... אבל באופן מוזר זה כביכול מחייב גם את הקב"ה שלא יכול ל"ברוח מהחוזה".
הנושא השני קשור לעובדה שבעולם שלנו יש לא מעט קשיים... כך העולם מתנהל. מאז נפילתו של העולם בחטא אדם הראשון, כל התקדמות היא קשה. למעשה, כבר לפני כן היה קושי (כי עובדה שהאדם הראשון נפל), אבל מאז החטא הכל "התערבב" וכל התקדמות מושגת רק עם קושי וכל ניצחון מושג עם הקרבה מסויימת לפניו. בניגוד אולי למה שהנצרות מנסה לשדר, כי מבחינת הנצרות המשיח כבר בא, הרי העמל והיזע הוא חלק אינטגרלי מההתקדמות של האדם. למה זה כך, זו נקודה שצריך להעמיק בה, והיא קשורה לכל הסיבה של בריאת עולם שבו יש התמודדויות... אבל זה אחד מהעקרונות הכי בסיסיים של העולם... יש דם יזע ודמעות. לפחות עד הגאולה.
הנושא השלישי הוא שבתוך כל הבלאגן של העולם, יש מקום וצורך בעבודה של בני האדם. כמו שהארץ לא מצמיחה לחם, אלא חיטה שאותה יש לקצור, לנקות, לטחון, ללוש וכדומה... כך בכל הדברים- העולם נברא גולמי. ואז צריך ל"עבוד" כדי ליצור משהו שבו ניתן לעשות שימוש. כך כל העולם בנוי. לבני האדם יש תפקיד של שכלול וקידום העולם (ושוב לגבי השאלה למה זה כך- יש מקום להעמיק כמו שציינו בנושא השני).
באופן מפתיע, בעובדה שצריך את בני האדם ל"שכלול" המציאות, כלול גם גוף האדם עצמו. האדם לא נברא מושלם לגמרי. יש מקום וצורך שגם הוא ישכלל במשהו את גופו. אפילו הגוף האנושי הוא "לא גמור" בזמן היצירה שלו וצריך "עוד משהו" שאותו עושים בני האדם עצמם.
כל ההקדמות הללו ביחד מתמזגות ל"ברית המילה". מדובר בברית המשמעותית היותר שבין עם ישראל לאלוקים, במשהו שהוא "שכלול גוף האדם עצמו", ובמשהו שהוא קידום העולם לטוב.
במילא, יש בו מחיר. ומכיוון שהעולם שלנו בנוי כך שיש בו גם כאב וצער- הרי שלצער יש משמעות. משמעות בעוצמתה של הברית, משמעות בחשיבות.
זה לא משהו שנקבע בצורה "אנושית" כי כמובן שאף בן אנוש לא יכול ל"החליט" שצריך צער כזה או אחר... אבל האלוקים יכול. המאמץ, הסבל שכרוך בכך, הופך את זה למשהו משמעותי יותר. בעל יכולת להחזיק דורות על דורות של ברית.
אנחנו לא באמת יודעים מה רמת הכאב הכרוכה בזה. אם כי אנחנו כמובן יודעים שיש כאבים רבים אחרים במציאות. יש מחלות, תאונות וסבל... שמבחינת האמונה גם הם באים משמיים. וכמובן שיש בזה דם והרגשה מאוד לא נעימה... אבל הכאב הזה חותם משהו בצורה שבה מתפתח האדם. כורת את הברית בצורה חתומה בינינו לבין האלוקים. ומקדם ממילא את האדם למקום גבוה יותר.
בסוף, אחרי שתיגמר כל עבודת הדורות של האנושות, נבין למה בכלל היה צורך בעבודה אישית ובמאמץ גדול כל כך של האנושות כדי להביא את הרגעים המאושרים של הגאולה... אבל כל עוד זה ה"מנגנון" של הבריאה, הרי שברית המילה היא חלק ממנו... הכאב והצער והמאמץ האישי הם חלק מכל התקדמות.
קיצור התפילה בגלל חוסר יכולת לכוון
חז"ל אמרו "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לאביו שבשמיים" באופן כללי תפילה מוגדרת כעבודה שבלב ולכן כמו כל עבודה היא דורשת מאמץ, השאיפה צריכה להיות לומר את כל התפילה בכוונה גדולה. אולם עד שנגיע לרמה הזאת ניתן להתרכז בחלקים מן התפילה, וחכמים אפילו קבעו חלקים שחשוב יותר להתרכז בהם מאחרים.
כמובן שחשוב להתאמץ ולהשתדל להגיע למדרגה של כוונה בתפילה כולה/
מצד שני, צריך לומר שבימינו הפוסקים כתבו שרובנו לא ממש מכוונים... בלשון המעטה. ושלכן צריך לומר את הכל, כי גם את הקטע שבו אתה חושב שתכוון, יהיה לך קשה לכוון.
מבחינה מעשית- נדמה לי שאם ממש ממש קשה לך- אז תגיד את התפילה מהודו ועד אחרי העמידה, ותכוון ככל יכולתך. מתוך שאיפה להוסיף כמה שיותר מהר את שאר הקטעים.
חז"ל אמרו "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לאביו שבשמיים" באופן כללי תפילה מוגדרת כעבודה שבלב ולכן כמו כל עבודה היא דורשת מאמץ, השאיפה צריכה להיות לומר את כל התפילה בכוונה גדולה. אולם עד שנגיע לרמה הזאת ניתן להתרכז בחלקים מן התפילה, וחכמים אפילו קבעו חלקים שחשוב יותר להתרכז בהם מאחרים.
כמובן שחשוב להתאמץ ולהשתדל להגיע למדרגה של כוונה בתפילה כולה/
מצד שני, צריך לומר שבימינו הפוסקים כתבו שרובנו לא ממש מכוונים... בלשון המעטה. ושלכן צריך לומר את הכל, כי גם את הקטע שבו אתה חושב שתכוון, יהיה לך קשה לכוון.
מבחינה מעשית- נדמה לי שאם ממש ממש קשה לך- אז תגיד את התפילה מהודו ועד אחרי העמידה, ותכוון ככל יכולתך. מתוך שאיפה להוסיף כמה שיותר מהר את שאר הקטעים.
עניית אמן בקידוש
א. אם את מסיימת איתו ממש ביחד- אין לענות אמן.
ב. אם את מסיימת קצת לפניו, לענות אמן. אמן זה לא הפסק לפני שתיית הייין.
1. את יכולה לענות אמן גם אם בלע מילים. הרבה יהודים מבטאים לא נכון או בולעים מילים ועל זה דרשו את הפסוק- ודגלו עלי אהבה, ו"דילוגו עלי אהבה".
2. את יכולה להענות. אנחנו אומרים אמן בהרבה מקרים מסופקים... וזה לא שם השם או משהו. לכן מותר לענות.
א. אם את מסיימת איתו ממש ביחד- אין לענות אמן.
ב. אם את מסיימת קצת לפניו, לענות אמן. אמן זה לא הפסק לפני שתיית הייין.
1. את יכולה לענות אמן גם אם בלע מילים. הרבה יהודים מבטאים לא נכון או בולעים מילים ועל זה דרשו את הפסוק- ודגלו עלי אהבה, ו"דילוגו עלי אהבה".
2. את יכולה להענות. אנחנו אומרים אמן בהרבה מקרים מסופקים... וזה לא שם השם או משהו. לכן מותר לענות.
עוד תוכן בשורש
שיעורי תורה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא הדרכה
מוצרים
